גזר דין בתיק תפ"ח 11154-02-11

הנאשם הורשע בהכרעת דיננו מיום 27.6.12, פה אחד ולאחר שמיעת ראיות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום: עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"), ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק. באה אפוא העת לגזור את דינו.

אלה מעשי הנאשם עפ"י הכרעת הדין (תמצית):

הנאשם שימש מאבטח במסעדת "ביבלוס" בתל אביב. אלכס קאהן (המכונה בני), נהג לפקוד תדיר את המסעדה, בהיותו מלווה במאבטחים, וביניהם: ויטלי בורקוש-טופילייר (להלן: "המנוח"), יבגני סרגינקו (להלן: "יבגני"), רומן ורניק (להלן: "רומן"), וצלב גורליק ואלעד בשן.

ביום 13.1.11 או בסמוך לכך, ניטש ויכוח בין הנאשם לבין המאבטחים או מי מהם, על רקע סירובו של הנאשם להיעתר לבקשת מי מן המאבטחים, שתחת עמידה ליד דלת הכניסה למסעדה ישגיח הנאשם על רכבו של בני. עובר ליום 19.1.11, הופנו כלפי הנאשם התבטאויות מילוליות סרות טעם ופוגעניות בעיקר מפי המנוח ורומן.

ביום 19.1.11 במהלך ויכוח, נטל המנוח כוס קפה אספרסו ושפך אותה על פניו של הנאשם, רומן התיז מים על פניו של הנאשם, הטיח בפניו סיגריה שנפלה מפיו, ובעוד הנאשם עשה את דרכו למסעדה, ספג בעיטה באחוריו מרגלו של המנוח או של רומן. הנאשם נכנס אל המסעדה, דיווח למנהלה על שאירע ונתבקש להישאר במקום. במהלך שהותו במסעדה, שוחח הנאשם בטלפון עם אחיו גנאדי, עם ידיד בשם משה אזואלוס וכן עם לזר נבחוב (להלן: "לזר"). אחיו של הנאשם התקשר למוקד המשטרה ודיווח כי מאבטחים מכים עובד במקום. ניידת משטרה שנשלחה למסעדה, פגשה במאבטחים, ואלה טענו לפני השוטרים כי לא היה כל אירוע חריג במקום. מוקדנית המשטרה התקשרה לנאשם וביקשה כי ייצא מן המסעדה לפגוש את שוטרי הניידת, אך הנאשם אמר שהכל בסדר והשיחה נותקה.

לזר הגיע לאזור המסעדה כ-40 דקות לאחר שיחתו עם הנאשם, כשהוא מלווה בשלושה אנשים נוספים, לאחר שתיאם עם המנוח מפגש בסמוך למסעדה. בהגיע לזר וחבורתו למקום, יצא הנאשם את המסעדה אל מגרש החנייה הסמוך. שתי הקבוצות נפגשו במגרש החנייה. לזר, הנאשם והמנוח החליפו דברים, ובסיומם חזרה חבורת המאבטחים למסעדה; לאחר מכן, נזכר המנוח בעניין נוסף שחפץ להסדיר עם לזר. המנוח שב אל מגרש החנייה כשהוא מלווה בסלבה. שלושת המאבטחים הנוספים נותרו במסעדה.

בהיותם במגרש החנייה, התפתחה קטטה בין המנוח לבין לזר. רומן ויבגני (שנמנו על חבורת המאבטחים) הבחינו במתרחש במגרש החנייה ונזעקו למקום. בעוד הללו בדרכם, שלף הנאשם את אקדחו וירה במנוח. המנוח נפל לקרקע. יבגני צעק לעבר הנאשם שיחדל מן היריות ויניח את נשקו. הנאשם לא שעה לקריאות אלה. היפוכו של דבר, הוא הסיט את אקדחו לעבר יבגני ומשהבחין יבגני בכך, הסתובב הוא על מנת להימלט מן המקום. או-אז נורו לעברו 3 יריות שפגעו בו מאחור - בעכוזיו וכן במרפקו השמאלי. לאחר מכן, שב הנאשם וירה פעמים אחדות במנוח ששכב על הקרקע. המנוח נפגע מחמישה קליעים: בגוו השמאלי, במפשעה השמאלית, בעכוז הימני ושתי יריות נוספות פגעה בירכו השמאלית, אחת מהן חדרה לגופו של המנוח והאחרת - לא. לאחר מכן, עזב הנאשם את המקום ועשה את דרכו במונית אל תחנת משטרת רמת גן, שם הסגיר את עצמו.

מבחינת עונש המאסר, אין חולק כי בגין ההרשעה בעבירת הרצח יש לגזור על הנאשם עונש של מאסר עולם חובה ועונש זה בלבד [ראו סעיף 300 (א) לחוק]. כמו כן, אין חולק כי בגין עבירת החבלה בכוונה מחמירה יש להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל. המחלוקת העיקרית בין התביעה לבין ההגנה ממוקדת בשאלה אם יישא הנאשם עונש זה במצטבר למאסר העולם, אם לאו.

טיעוני הצדדים לעונש (תמצית):

טיעון התביעה:

יש להשית על הנאשם עונשי מאסר בפועל המצטברים זה לזה, הואיל והמעשים שביצע הנאשם, ובגינם הורשע בשתי עבירות, הם מעשים נפרדים זה מזה, גם אם מדובר בירי שבוצע בזמן קצר יחסית. לטענת התביעה, הפסיקה מתייחסת למקרים של ריבוי נפגעים, ובוודאי כמו במקרה שלנו, כאל עומדים בפני עצמם ומהווים מעשים נפרדים בהתאם לסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי. לדבריה, העקרון המנחה שקבעה הפסיקה הוא שככל שהערכים המוגנים עליהם נועדה העבירה להגן הינם חשובים יותר, כך ייטה בית המשפט להשקיף עליהם כעומדים בפני עצמם ביחס לכל אחד מן הקורבנות, גם אם מבחינה טכנית מדובר ברצף של אירועים. הערך של קדושת החיים והערך של שמירה על שלמות גופו, שלומו ובטחונו של אדם, הם ערכים המצדיקים את הקביעה כי במעשים נפרדים עסקינן. אומנם סעיף 45 לחוק העונשין קובע שמאסרים בגין עבירות שונות שהוטלו בגזר דין אחד ירוצו בחופף אלא אם החליט בית המשפט אחרת, אך הפסיקה תומכת בהטלת ענישה מצטברת בעבירות אלימות. הפנתה לפסיקה. לדבריה, הנאשם ירה מתוך בחירה והחלטה מודעת בכל פעם ופעם בה לחץ מחדש על ההדק. יבגני נורה גם לאחר שנלכד בגדר המקיפה את מתחם העבודות בכביש, וגם לאחר שעלה בידו להשתחרר ולחצות את הכביש, כלומר שתיים מהיריות נורו כאשר יבגני היה במנוסה והחל להתרחק מהנאשם. יבגני אף נורה שעה שלא נשקפה לחייו של הנאשם כל סכנה או איום ולא היתה הצדקה לירי בגבו של אדם שעה שהוא במנוסה. בנוסף, מספר הכדורים שנורו לעברו הינו רכיב משמעותי - שכן לא מדובר בכדור בודד אלא בשלושה כדורים. העובדה שהנאשם אמור לרצות מאסר עולם בגין גרימת מותו של המנוח אינה משנה מחומרת מעשהו כלפי יבגני. הפנתה לתעודות הרפואיות שהוגשו בעניין יבגני ( ת/52 ו- ת/115), מהן עולה כי הוא נזקק למספר ניתוחים ולטיפול רפואי. בנוסף לענישה המצטברת, עתרה המאשימה להשית על הנאשם עונש מאסר על תנאי ופיצוי כספי לקורבנותיו ובהקשר זה טענה, כי אל לו לבית המשפט ליתן משקל מרכזי למצבו הכלכלי של הנאשם.

טיעון ההגנה:

הסניגור ביקש לשכנענו כי אין לצבור את עונשי המאסר בפועל זה לזה אלא יש להורות על נשיאתם בחופף, בהתאם לסעיף 45 (א) לחוק העונשין. לדבריו, נקודת המוצא בהליך הפלילי היא שצריכות להיות סיבות מיוחדות כדי להטיל עונש בצורה מצטברת ולא בצורה חופפת. בענייננו, לטענתו, יש חשיבות לזמן הקצר בו התנהל האירוע ולעובדה כי הנאשם לא הגיע עם תכנית מראש לפגוע במנוח או בחברו. 

לטענתו, יש להתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם ובעובדה שאין לנאשם עבר פלילי. מדובר באדם צעיר, נורמטיבי, שעבד כמאבטח להשתכר ומפרנס את משפחתו. הנאשם שירת שירות צבאי חלקי עקב פטור שקיבל כדי לעזור בפרנסת משפחתו, שכן חלק מבני משפחתו לא עובדים מנסיבות בריאותיות. אבחן את הפסיקה שהגישה המאשימה וטען, כי שם דובר בעבירות מתוכננות מראש, בשונה מענייננו, ואף בע"פ 6535/01 קוזירוב (להלן: "פרשת קוזירוב"), בית המשפט הצדיק את הצטברות הענישה עקב האכזריות והברוטאליות שבהן בוצע הרצח, בניגוד למקרה שלפנינו. הגיש פסיקה. הוא הוסיף וטען כי דלות מצבם הכלכלי של הנאשם ובני משפחתו, מצדיקה התחשבות בסכום הפיצויים שייפסק לקרבנותיו.

דיון וגזירת העונש:

נקודת המוצא לבחינת השאלה אם יש להורות על הצטברותם של עונשים או שמא על חפיפתם הינה בסעיף 45 (א) לחוק העונשין, המורה למעשה, על חפיפתם של עונשי מאסר שהוטלו במשפט אחד, אלא אם הורה בית המשפט אחרת. השיקולים המנחים את בית המשפט בשוקלו אם ליתן הוראה אחרת אם לאו, הם בעיקר שיקולי גמול והרתעה, שבהתקיימם ייטה בית המשפט להורות על הצטברות עונשי המאסר באופן מלא או חלקי (פרשת קוזירוב, בסע' 16 לפסה"ד), וכך הוא גם עת הנאשם הורשע בעבירה נוספת המלווה בכוונה (ע"פ 9804/02 שר, בסע' 26 לפסה"ד).

נעמוד על מספר דוגמאות מהפסיקה להמחשת צבירה של עונש מאסר בפועל, לעונש מאסר העולם:

ע"פ 8828/08 ניאזוב - נדון ערעורו של נאשם שהורשע ברצח וכן בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ונדון לעונש של מאסר עולם וכן מאסר של 4 שנים בשל עבירות החבלה, לריצוי במצטבר. בדחותו את הערעור על חומרת העונש, שהתמקד בנשיאתם המצטברת של עונשי המאסר, פסק בית המשפט כי העונש הולם את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען וצדק בית המשפט קמא בהשיתו מאסר מצטבר.

ע"פ 10407/07 אוליינקוב - נדחה ערעורם של נאשמים שהורשעו בעבירות של רצח במזיד, חטיפה לשם חבלה, שוד בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע ונדונו למאסר עולם וכן למאסר בפועל של 8 שנים, במצטבר במלואו, לגבי שניים מן הנאשמים, ולגבי נאשם נוסף - מצטבר כדי מחציתו.